מגיל צעיר ידעתי, שהחיים מלאים בהפתעות שמכוונות אותנו לכיוונים וגורל שונה ממה שאנחנו חשבנו ומבלי שתהיה לנו שליטה על כך.
גדלתי במשפחה עם סיפור מורכב, בבית דתי בעיר בני ברק ומחוסר ברירה, אמי שלחה את אחי ואותי לפנימיות דתיות בעיר מגורנו השייכות לישיבת פוניבז'.
הייתי ילדה מסוגרת, התחבאתי בין דפי הספרים הרבים שקראתי ומכיוון שהבית היה במרחק הליכה, מפעם לפעם ברחתי הביתה לקבל חיבוק, לאכול אוכל טוב או כדי להרגיש שידי על העליונה ואף אחד לא מחליט עבורי.
יום אחד, בסוף שנת הלימודים של כיתה ח' ואני בת 13, נגנב למישהי כסף, ומנהלת הפנימיה הגב' ה. הגיעה לעשות סדר ולחפש בכל החדרים את הכסף שנגנב.
היא הפכה ארונות, פתחה תיקים, הרימה מצעים ואף מזרנים, עד שהגיעה למיטה שלי… ומתחת למזרן רחמנא ליצלן היא גילתה ספר של ויקטור הוגו. אבוי איזו דרמה היא חוללה בגין הספר, היא קרעה אותו לגזרים, מול כולן הפליקה לי כמה מכות על הישבן מה שהצחיק אותי מאוד והכעיס אותה עוד יותר והיא העיפה אותי הביתה באותו הרגע.
זה לא מנע ממני להמשיך להגיע לפנימייה לארוחת צהריים (אימי עבדה עד שעות מאוחרות) ואחר הצהריים הלכתי הביתה.
כך היה במשך שלושה שבועות, עד שיום אחד גב' ה ראתה אותי בחדר האוכל והתנפלה עלי בקול רם "מה את עושה כאן? לא שלחתי אותך הביתה?"
אין לי מושג מהיכן הגיע האומץ להזכיר לה שהיא עדיין מקבלת תשלום מהרווחה עבור שהותי שם, מה שהשאיר אותה המומה ומיד היא דרשה שאמי תגיע אליה לשיחה.
בפגישה היא התלוננה על הבת הסוררת, החצופה, שקוראת ספרים מתרבות קלוקלת ושכך לא אמצא שידוך, אבל למרות זאת, הן תעזורנה לי להשתדך.
לעולם לא אשכח את הרגע הזה בו היא מדברת וכל הגוף שלי מתכווץ וצועק מבפנים לא!!!
ידעתי בידיעה ברורה, שאין שום סיכוי בעולם שאני רוצה להתחתן בשידוך ובטח לא בעזרת האישה הזו. היה לי ברור שלא יהיה שידוך עבורי, שזה לא נכון לי וכי המקום הזה סיים את תפקידו בחיי.
למחרת, בסיום יום הלימודים צעדתי בחמסין של חודש יוני, ילדה קטנה ונחושה בת 13, למטרה שקבעה לעצמה, לא ללמוד בסמינר של הרב וולף ובטח לא לתת לאף אחד לשדך לה מישהו שהיא לא מכירה. חציתי את העיר לרוחבה והגעתי לתיכון דתי לאומי וביקשתי להירשם.
להפתעתו של סגן מנהל התיכון, הגעתי לבד, התעוזה שלי מצאה חן בעיניו והוא רשם אותי, משם חציתי את העיר למקום עבודתה של אמי לספר לה, שבשנה הבאה אני לפנימייה לא חוזרת!
כמובן שהיו מריבות וצעקות, אבל אני על שלי עמדתי.
חלפו כמה חודשים ובאחת השבתות הייתי עם חברתי הטובה סימה ולאחר דיאלוג ארוך והתחבטות לא קטנה החלטנו שאנחנו מדליקות את האור בחדר המדרגות, כל אחת בתורה. לתדהמתנו….. הברק לא היכה בנו וכדור הארץ המשיך לחוג על צירו, רגע מכונן בו ירדה לי התובנה שיש אלוהים אך אולי הדרך שבה גידלו אותי אינה הדרך הנכונה אליו.
היום ממרומי גילי, ובהסתכלות נומרולוגית, אני רואה את הנחישות של הילדה שהייתי וככל הנראה גם האישה שצמחתי להיות, כתכונה שמגיעה משביל הגורל שלי (סה"כ תאריך לידה) שמסתכם ב-8 ומתכונה זו יש לי את הנחישות והכח לעמוד מול כל הקורה אותי בחיים אלו ואיך חודש הלידה שלי, אוקטובר (10=1) שמאפיין את ההתנהלות שלי במצבי לחץ, נתן לי להוביל ולנהל מהלך שהיה חיוני להמשך חיי, כי אם הייתי נכנעת ונשארת לשידוך, לא הייתי פוגשת 4 שנים לאחר מכן, את מי שהיה המיועד להיות בעלי למשך 40 ומשהו שנים.
אז נכון החיים מלאי הפתעות, אבל עדיין אנחנו יכולים להיעזר במספרים שלנו ולגלות מה הם התכונות והכלים שקיבלנו שמסייעים לנו להתמודד עם כל הקורות אותנו.
